The first minute or so did not record.

Shavuos Chapter 24
בגמרא (פסחים ס”ח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ”ט יום שנתנה בו תורה הוא ופירש”י להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל וכו’. הענין שמצינו (ברכות י”ג.) עול מלכות שמים ואחר כך מקבל עליו עול מצות וכן שם י”ז.) אלופינו מסובלים אלופינו בתורה ומסובלים במצות נראה מזה שהתורה ומצות נקראו בלשון עול ומשא על האדם. אבל החילוק הוא שעול מלכות בו”ד עושה רק מהכרח ואונס והיה רוצה להפטר מזה ולא יוכל להיות בשמחה. אבל בישראל קבלת עול מלכות שמים ועול תורה אף שגם זה נקרא בלשון עול אף על פי כן עושים בשמחה כמ”ש ישמחו במלכותך וכו’ וכתיב ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. וכן כתיב פקודי ה’ ישרים משמחי לב. ובפירוש הפשוט קאי על מצות. ובגמרא (תענית ל. וכן ערכין י”א.) נדרש על דברי תורה היינו שהתורה והמצות אף שנק’ עול אבל הם משמחים לב האדם. ולכן בעצרת שהוא זמן קבלת עול תורה ועול מצות מצוה לענג גם הגוף דעיקר העול ניכר על הגוף. דהנפש הוא גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצוניך כמ”ש (ברכות י”ז.) ומראים בזה שאף שלגוף הוא עול אף על פי כן שמח בקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ועול מצות וכעין שמצינו במצות מילה (תנחומא ר”פ תצוה) אין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו וכו’ ושופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה וכו’ ולא עוד שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה וכו’. והeיינו שאף שנדרש (גיטין נ”ז:) כי עליך הורגנו כל היום זו מילה שנתנה בשמיני ואיך שייך לשון שמחה ע”ז. מ”מ כיון שעל ידי המילה נעשה ישראל ונכלל בכלל ועמך כולם צדיקים כמו”ש (זח”ב כ”ג א’) וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק עי”ז הישראל משמח אותו היום ומוציא הוצאות ע”ז. כן ביום שנתנה בו תורה אף שנקרא עול הכל מודים דבעינן לכם לענג הגוף להראות שמקבל העול מ”ש ועול תורה ומצות בשמחה. וביותר ניכר זאת ביו”ט שני דאיתא במדרש (שיר השירים פ’ א’) על הפסוק וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים על היו”ט שני של גליות סבורה הייתי שאקבל שכר על שניהם ואין אני מקבל שכר אלא על אחד. אף על פי כן אנחנו עושים את יום השני בשמחה באכילה ושתיה כמו ביו”ט ראשון אף שאין מקבלין שכר גם כן והוא יותר לעול להראות שהשמחה הוא רק מה שנוח ומקובל עליו יום קבלת התורה כנ”ל:

Shavuos Chapter 25
בתוס’ יו”ט (פ”ז דברכות מ”ג) עמד על השינוי מה שבברכת התורה תקנו ברכו את ה’ המבורך בשם הויה ובבהמ”ז נברך לאלהינו. הענין הוא שהתורה נקרא שם ה’ שהוא שם הויה כמו שלמדו (ברכות כ”א.) מדכתיב כי שם ה’ אקרא הבו גודל וגו’ לברכת התורה לפני’ וכמו”ש בזוה”ק (ח”ב ס’ א’) דקוב”ה תורה איקרי כמו שנת’ במק”א. והשם הוי’ אין בו צירוף באותיות השימוש כמו בשם אלהים דנאמר בלשון אלהי אלהינו אלהיכם אלהי אברהם וכדומה מפני שבתורה שבכתב הכל שוים כמ”ש תורה כתיבא ומנחא. ואין צריך להתכללות בהכלל. אבל במזון מצינו (כתובות ס”ז ב’) בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שלכל אחד בפרט חקק לו השי”ת לחם חוקו כמה שנצרך לו לדברי תורה. ולכן אומרים נברך לאלהינו לכלול עצמו בהכלל. ובברכת התורה שהוא על תורה שבכתב אומרים ברכו את ה’ בשם הוי’ שהוא בלא צירוף והיינו הכל בשוה ואין צריך לכלול עצמו. רק אחר שאומראת ה’ שזה מורה על מדת מלכות הטפל לשם הויה כמ”ש בזוה”ק את ה’ דא שבת דמעלי שבתא והוא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה אז אומר המבורך שבזה כולל א”ע כמ”ש בירושלמי הובא ברי”ף. וע”ז אומרים המבורך להמשיך ברכה למדה זו מ’ מלכות. וכמו”ש בזוה”ק (ח”ו צ”ג א’) ונקדשתי בתוך בני ישראל מתתא לעילא ולבתר כי אני ה’ מקדשכם מעילא לתתא וכמו שאמר שם כד מטי ב”נ למלא כל הארץ כבודו כדין יכלול גרמי’ לאתקדשא לתתא גו האי כבוד דלתתא וכו’ כבוד דלתתא הוא מדת מלכות. ובמדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה יש באמת מדרגות שלכל אחד מתגלה הופעה מאור הראשון כפי מדרגתו כש”נ אור זרוע לצדיק שגנזו הקב”ה לאור בתורה שבעל פה לעמלי תורה שבעל פה (וכמ”ש בס’ הבהיר ובתנחומא נח) וז”ש בזוה”ק (ח”ב קל”ה ב’) ובגין דאיהו מקורא ברזא דאת קיימא קרינן לי’ המבורך וכו’: